דמות הנביא במשנת הרמב”ם
במספר מקומות עוסק הרמב”ם בתכונות הנדרשות מן הנביא. להלן נביא מקורות אלו וננסה לברר מתוכם את דמות הנביא. לאחר מכן נברר מדוע דווקא תכונות אלו נדרשות מהנביא וכיצד רעיונות אלו נארגים במשנתו הכללית של הרמב”ם לגבי הנבואה.
תכונות הנביא
בהלכות יסודי התורה, פרק ז, מפרט הרמב”ם בדרך קצרה את תואריו ואת הנדרש מן אישיותו של הנביא:
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב”ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר[1].
התנאי הראשון אותו מעלה הרמב”ם הוא: “חכם, גדול בחכמה”. בדברי הרמב”ם במקומות שונים ניתן למצוא שימושים שונים והגדרות שונות לחכם ולחכמה, כך בהלכות דעות:
כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות, נקרא חכם…
כיצד: מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר, נקרא חסיד. וזו היא מידת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד, ויהיה עניו, נקרא חכם. וזו היא מידת חכמה. ועל דרך זו, שאר כל הדעות[2].
בדברים אלו מזהה הרמב”ם את החכם כאדם שמידותיו מתוקנות, שהולך בדרך האמצע. יש להעיר שייתכן שהגדרה זו לחכם היא רק בניגוד לחסיד ולא הגדרה כללית של המושג. הערה זו מתבקשת בעקבות השוואה לדבריו בהקדמתו למסכת אבות, “שמונה פרקים”, שם מצינו את הדברים הבאים:
אָמְנָם הַמַּעֲלוֹת – הֵן שְׁנֵי מִינִים: מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת ומַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת. וּכְנֶגְדָּן שְׁנֵי מִינֵי פְחִיתוּת. אָמְנָם, מַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת הֵן יִמָּצְאוּ לַחֵלֶק הַשִּׂכְלִי. מֵהֶן-הַחָכְמָה, וְהִיא: יְדִיעַת הַסִּבּוֹת הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרוֹבוֹת, אַחַר יְדִיעַת מְצִיאוּת הַדָּבָר אֲשֶׁר יֵחָקְרוּ סִבּוֹתָיו; ומֵהֶן – הַשֵּׂכֶל, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הַשֵּׂכֶל הָעִיּוּנִי, וְהוּא הַנִּמְצָא לָנוּ בַּטֶּבַע, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת; וּמִמֶּנּוּ – שֵכֶל נִקְנֶה, וְאֵין זֶה מְקוֹמוֹ. וּמֵהֶן – זַכּוּת הַתְּבוּנָה, וְטוּב הַהֲבָנָה, וְהוּא: לַעֲמֹד עַל הַדָּבָר וְלַהֲבִינוֹ מְהֵרָה בְּלֹא זְמָן, אוֹ בִזְמָן קָרוֹב. וּפְחִיתוּת זֶה הַכֹּחַ – הֵפֶךְ אֵלּוּ, אוֹ שֶׁכְּנֶגְדָּם.
אֲבָל מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת יִמָּצְאוּ לַחֵלֶק הַמִּתְעוֹרֵר לְבַדּוֹ; וְחֵלֶק הַמַּרְגִּישׁ בְּזֶה הָעִנְיָן אֵינוֹ רַק שַׁמָּשׁ לַחֵלֶק הַמִּתְעוֹרֵר. וּמַעֲלוֹת זֶה הַחֵלֶק רַבּוֹת מְאֹד: בִּזְהִירוּת, כְּלוֹמַר: יִרְאַת חֵטְא, וְהַנְּדִיבוּת וְהַיֹּשֶׁר, וְהָעֲנָוָה, וְהַשִּׁפְלוּת, וְהַהִסְתַּפְּקוּת, וְהוּא שֶׁקָּרְאוּ חֲכָמִים: עֲשִׁירוּת, בְּאָמְרָם: “אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ” (אבות ד א). וְהַגְּבוּרָה וְהָאֱמוּנָה וְזוּלָתָם. וּפְחִיתוּת זֶה הַחֵלֶק – הִיא: לְחַסֵּר מֵאֵלּוּ, אוֹ לְהוֹסִיף בָּהֶן[3].
ועוד, שם, כמה פרקים לאחר מכן:
דַע, שֶׁכָּל נָבִיא לֹא נִתְנַבֵּא אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כָּל הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, וְרֹב מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וְהַחֲזָקוֹת שֶׁבָּהֶן, וְהוּא אָמְרָם: “אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה, אֶלָּא עַל חָכָם, גִּבּוֹר וְעָשִׁיר”. וְ”חָכָם”- הוּא כּוֹלֵל כָּל הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת בְּלִי סָפֵק, וְ”עָשִׁיר” – הוּא מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַהִסְתַּפְּקוּת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קוֹרְאִים הַמִּסְתַּפֵּק – עָשִׁיר. וְהוּא אָמְרָם בְּגֶדֶר הֶעָשִׁיר: “אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ”, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁיַּסְפִּיק לוֹ בְּמַה שֶּׁהִמְצִיא לוֹ זְמַנּוֹ, וְלֹא יִכְאַב בְּמַה שֶּׁלֹא הִמְצִיא לוֹ. וְכֵן “גִּבּוֹר” – הוּא גַם כֵּן בְּמַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁיַנְהִיג כֹּחוֹתָיו כְּפִי הַדַּעַת וְהָעֵצָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַחֲמִישִי, וְהוּא אָמְרוֹ: “אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ”[4].
מפסקאות אלו עולה שהחכמה היא שלמות שכלית, וביתר דיוק, ידיעת הסיבות הקרובות והרחוקות, כלומר הכרת הטבע. יתר על כן, מכך שבסמוך מפרט הרמב”ם את מעלות המידות הרי שברור שהוא מפריד בין החכמה לבין שלימות המידות.
הגדרה רחבה וכללית לחכמה ניתן למצוא בפרק האחרון במורה הנבוכים, שם נותן הרמב”ם 4 הגדרות למילה חכמה:
בהמשך אותו הפרק אומר הרמב”ם כי תכלית האדם היא השגת החכמה הראשונה, השכל וידוע את ה’. בפרק ל”ו של חלקו השני של המורה מזהה הרמב”ם את תכלית האדם עם הנבואה ושם אומר כי האדם שהגיע לנבואה למד וקנה חכמה. לפי דברים אלו עולה כי החכמה עליה מדבר הרמב”ם בהקשר הנבואי היא חכמת ידיעת האמיתות. הפיזיקליות והמטא פיזיקליות, דברים אלו גם מתאימים לכתוב בהלכה בה פתחנו שם הוא מחלק בין החכמה לבין ההתגברות על היצר.
לפי דברינו עד כה למדנו כי בדברי הרמב”ם ישנן שתי דרישות מרכזיות מן הנביא. שלמות שכלית, שהיא שהגת האמיתות ושלמות מידותית, שהיא הליכה בדרך האמצע. במקור נוסף מביא הרמב”ם דרישות אלו, אך מוסיף עליהן:
מצב זה (=הנבואה) הוא תכלית השלמות של הכוח המדמה. זה דבר אשר בשום אופן אינו אפשרי בכל אדם. אין זה דבר אשר אדם מגיע אליו על – ידי שלמות במדעים העיוניים ושיפור המידות עד שתהיינה כולן טובות ויפות ככל האפשר, מבלי שתתווסף לכך שלמות הכוח המדמה באופן המרבי האפשרי מטבע ומלידה[5].
על השלמות השכלית והמידותית יש להוסיף את הכוח המדמה השלם.
נצרכות התכונות
לאחר בירור התכונות הנדרשות לנביא יש לשאול כיצד תכונות אלו מובילות את האדם לנבואה. על שאלה זו עונה הרמב”ם בהמשך הפרק ממנו הבאתי לעיל:
יודע אתה את פעולות הכוח המדמה הזה, שהן שמירת המוחשות, הרכבתן והחיקוי אשר בטבעו, ושהגדולה והנעלה שבפעולותיו תהיה דווקא כאשר החושים נחים ושובתים מפעולותיהם. אזי שופע עליו שפע כלשהו בהתאם להכנתו. שפע זה הוא הסיבה לחלומות האמת. הוא עצמו סיבה לנבואה. השוני הוא רק ביותר ופחות, לא במין…
אחרי הקדמות אלה דע לך שכאשר עצם מוחו של אחד מבני – האדם יהיה משורש טבע – בריאתו בשיא איזונו בזוך חומרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו, ובשיעורו ותנוחתו, ולא תמנענה אותו מניעות מזגיות בעטיו של איבר אחר; ואותו אדם למד וקנה חוכמה עד שיצא מן הכוח אל הפעל, ונעשו לו שכל אנושי שלם ומושלם ותכונות אנושיות טהורות ומאוזנות, וכל השתוקקויותיו היו לדעת את סודות המציאות הזאת ולהכיר את סיבותיה, ומחשבתו פונה תמיד אל דברים נעלים, וכל עניינו להכיר את האל וללמוד לקח ממעשיו ומה ראוי להאמין באשר לזאת; ובטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם… כמו כן חייב אותו אדם שתבטל מחשבתו על השררות הלא – אמיתיות ותבטל תשוקתו אליהן… אדם אשר זה תיאורו – אין ספק שכאשר יפעל כוחו המדמה, אשר הוא שלם ביותר, וישפע עליו מן השכל בהתאם לשלמותו העיונית – הוא לא ישיג אלא דברים אלוקיים מופלאים מאוד, ולא יראה ולא ירגיש אלא את האל ומלאכיו, ולא תהיה לו ידיעה אלא בדברים שהם דעות אמיתיות והנהגות כלליות לתיקון בני – האדם אלה עם אלה.
במילים אחרות, האדם עוסק במושכלות (חכמה), מפנה דעתו מכל שאר הדברים (מידות) ואז הוא משיג נבואות בכוח המדמה שלו.
יש להעיר כי בהמשך הדברים שם כותב הרמב”ם כי בנבואתו של משה אין צורך בכוח המדמה, כלומר, בנבואה זו המנגנון עובד אחרת, אך אין הרמב”ם מפרט כיצד.
[1] רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ז
[2] הלכות דעות, פרק א
[3] שמונה פרקים, פרק שני
[4] שם, פרק שביעי
[5] מורה נבוכים, חלק ב’, פרק ל”ו. יש לשאול מדוע לא מונה הרמב”ם דבר זה בהלכה? אולי משום שבאופן מהותי תתכן גם נבואת משה שאינה מצריכה דמיון. אך תרוץ זה הוא קשה שכן לא משמע שהרמב”ם עוסק שם בנבואת משה.
