דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש,
כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם,
ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות,
ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית’ גשם,
ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו, ב’ סבות:
האחת מהם שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת, ויתחייב בהכרח שיפורש כל מה שיחלוק על פשוטו המופת, ויודע שיש לו פירוש בהכרח,
וקדמות העולם לא התבאר במופת ואין צריך שיודחו הכתובים ויפורשו מפני הכרעת דעת שאיפשר להכריע סותרו בפנים מן ההכרעות, וזה סבה אחת.
והסבה השנית כי האמננו שהש”י בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה ולא יכזיב מאמר כל נביא, ואין בו אלא מה שיחשבו הפתאים שבזה כנגד הכתוב, ואינו כנגדו כמו שבארנו אבל הוא כוונת הכתוב.
אבל אמונת הקדמות ע”צ אשר יראה אותו אריסט”ו שהוא על צד החיוב ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו,
הנה היא סותרת הדת מעקרה ומכזבת לכל אות בהכרח ומבטלת כל מה שתיחל בו התורה או תפחיד ממנו האלהים,
אלא אם יפורשו האותות ג”כ כמו שעשו בעלי התוך מן הישמעאלים ויצאו בזה למין מן ההזייה,
ואמנם אם יאמין הקדמות על הדעת השני אשר בארנוהו והוא דעת אפלטון, והוא שהשמים ג”כ הוים נפסדים,
הדעת ההוא לא יסתור יסודי התורה ולא תמשך אחריו הכזבת האותות, אבל העברתם,
ואפשר שיפורשו הכתובים עליו וימצאו לו דמיונות רבות בכתובי התורה וזולתם שאיפשר להתלות בהם וגם יהיו לראיה,
אבל אין הכרח מביא אותנו לזה אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת, אמנם כל עת שלא יתבאר במופת לא זה הדעת נטה אליו,
ולא הדעת ההוא גם כן נביט אליו כלל, אבל נבין הכתובים כפשוטיהם,
ונאמר כי התורה הגידתנו ענין לא יגיע כחנו להשגתו, והאות מעיד על אמתת טענותינו.
ודע כי עם האמנת חדוש העולם יהיו האותות כלם אפשריות ותהיה התורה אפשרית, ותפול כל שאלה שתשאל בזה הענין, עד אם יאמר:
למה שם השם נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו?
ולמה נתן השם תורתו לאומה מיוחדת ולא נתנה לאומה אחרת?
ולמה נתנה בזה הזמן ולא לפניו ולא לאחריו?
ולמה צוה באלו המצות והזהיר באלו האזהרות?
ולמה ייחד הנביא באלו הנפלאות הנזכרות ולא היו זולתם?
ומה כוונת השם באלו התורות?
ולמה לא שם אלו הענינים המצוה בהם והמוזהר מהם בטבענו אם היתה זה כוונתו?
יהיה מענה אלו השאלות כולם, שיאמר כן רצה או כן גזרה חכמתו, כמו שהמציא העולם כשרצה על זאת הצורה,
ולא נדע רצונו בזה או אופני החכמה ביחד צורתו וזמנו,
כן לא נדע רצונו או חיוב חכמתו ביחד כל מה שקדמה השאלה עליו,
ואם יאמר אומר שהעולם כן התחייב, יתחייב בהכרח שישאלו השאלות ההם כלם, ואין לצאת מהם כי אם במענים מגונים יקבצו ההכזבה והבטול לכל פשוטי התורה, אשר אין ספק בהם למשכיל שהם כפי הפשוטים ההם, ומפני זה היא הבריחה מזה הדעת,
ולזה כלו ימי החשובים ויכלו בחקירה על זאת השאלה, שאילו התבאר החדוש במופת ואפי’ על דעת אפלטון יפול כל מה שדברו עלינו הפילוסופים סרה, וכן אלו התאמת להם מופת על דעת אריסט”ו תפול התורה בכללה ויעתק הענין לדעות אחרות,
הנה כבר בארתי לך כי הענין כולו נתלה בזה המבוקש, ודעהו:
(מורה הנבוכים חלק ב’ פרק כה’ )
מו"נ, חלק שני, פרק י"ז.
