“ועל דבר מנין שנות היצירה ביחס להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו… אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה,
שאפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה,
שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות,
שאין להן עמנו ערך מרובה.
והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית, ודברה ברמיזות ומשלים…
והעיקר היא הידיעה העולה מכל הענין לדעת ד’, וחיי המוסר האמיתי,
והקב”ה נותן במשקל אפילו הרוח שחל על הנביאים,
הוא צמצם שדווקא כשיכנסו הדברים הגדולים שבאלה הענינים באלה הציורים
יוכלו בני אדם לשאוב מהם, עם כל השתדלותם, את כל היותר מועיל ונשגב להם”
(אגרות הראי”ה, ח”א, אגרת צא).
“בכלל הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור,
על דבר הדעות הבאות על ידי המחקרים החדשים,
שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה.
דעתי בזה היא, שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת,
שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות,
מכל מקום אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמד נגדן,
מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו.
העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים”
(שם, אגרת קלד).
מו"נ, חלק שני, פרק י"ז.
