את ההתנהגות השונה של חומרים בסדרי גודל שונים ומימדים שונים נוכל לקחת לכיוון השקפתי תורני-
ננסח את הדברים של בצורה קצת שונה:
חומר שאנו מכירים אותו כמוליך חשמל בהיותו גוש, הוא מבודד, ואינו מוליך, כאשר המולקולות שלו נמצאות במצב דו ממדי (כעין קרום שעוביו הוא מולקולה אחת בלבד). כאשר נוסף לשכבה זו ממד נוסף החומר נעשה מוליך חשמל. הדבר מראה שינוי בתכונה בסיסית של החומר כאשר נוסף לו ממד של גובה, ובכלל – כאשר קנה המידה (הסקאלה) של כמות החומר משתנה.
אנו רואים שממד נוסף יוצר אפשרות לקישוריות חדשה לגמרי שלא הייתה קיימת במצב הדו–ממדי. לא אתייחס לשינוי בקנה המידה כשלעצמו, אלא לתוספת הממד.
ראשית אומר שהממד הנוסף, באופן מושגי, הוא דבר שאינו קיים בכלל בעולם שממד זה חסר. בעולם דו ממדי, הממד השלישי אינו מובן ואינו נתפס כלל. מכאן שקישוריות חדשה (ובלתי אפשרית במצב הדו ממדי) נוצרת בעולם זה מתוך מושג נוסף, בלתי נתפס בהגדרות הקיימות הקודמות.
כאשר הדברים מנוסחים כך, ויוצאים מן ההקשר הפיזיקלי שלהם (תנועת אלקטרונים במצב דו ממדי), הם מסבירים את התופעה המוזרה של הצדקה בעולמה של תפיסת החרות התורנית, והטענה ההלכתית היא שהצדקה היא קישוריות הנובעת מקיומו של ממד נוסף בעולם זיקת המזון, ובעצם היא האחראית לקישוריות המלכדת את עם ישראל.
כלומר: הצדקה אינה העניין, אלא מקומה בתוך תפיסת החרות היהודית בדומה לקיומה של המוליכות בגוש חומר תלת ממדי.
זיקת המזון היא מושג שחידשתי, שיש לו משמעות הלכתית קשוחה וקפדנית. התפיסה ההלכתית היא שיהודי ניזון (במושג מזון יש לכלול את כל צרכיו של האדם) בהשגחתו הישירה של בורא עולם. התפיסה הכלכלית שאדם יוצר בעצמו את מזונותיו, וממילא האנשים תלויים זה בזה לסיפוק צרכיהם, אינה מתאימה, באופן בסיסי ביותר, לעם ישראל. מצב תודעתי זה של השגחה של הבורא על צרכי האדם נוצר ביציאת מצרים, והוא מהווה את קניין ישראל להיות עבדיו של הבורא, ולא עבדים לעבדים.
השגחת הבורא על האדם אינה כוללת רק את צרכיו של האדם הפרטי, אלא גם את צרכיהם של האנשים שיש להם זיקת מזון אליו. אלה הם בני ביתו: אשתו, בניו ובנותיו הקטנים, ועבדיו הנכרים (הכנענים), נאמר גם שלאשה יש אפשרות להיות קשורה בזיקה ישירה עם בורא עולם אם רצונה בכך. את אלה ניתן להגדיר כבעלי זיקה משנית לבורא עולם – דרך האדם שיש להם זיקה אליו, והוא מושגח על ידי הבורא. ניתן להוכיח תפיסה הלכתית זו על ידי דיני זכאות לאכילה בתרומה ובקרבן פסח.
מכך ניתן להסיק שאין זיקה כלל בין משק בית אחד למשק בית אחר בתוך עם ישראל, שכן כל משק בית מושגח בעצמו על ידי הבורא.
לכן מצוות הצדקה אינה מובנת כלל. ניתן להראות (באמצעות דיני תרומה וקרבן פסח) שחובת הצדקה אינה יוצרת זיקת מזון בין העני לבין נותן הצדקה. העני אינו נכלל במשק ביתו של נותן הצדקה מבחינה תפיסתית תורנית. מכאן שהעני, גם הוא מושגח בעצמו על ידי הבורא לכל צרכיו, ואיזה מקום יש לצדקה.
התשובה עשויה להיות ברעיון היסודי שהובא בתחילת הדברים. קיומה של מצוות צדקה מראה על ממד נוסף, שאינו כלול במודל זיקת המזון דלעיל. המאפשר קשר חדש ומיוחד בין כל משקי הבית של עם ישראל. אף שהעני מושגח על ידי הבורא, השגחה זו באה לידי ביטוי בצדקה הניתנת לו על ידי חברו. נותן הצדקה אינו משתמש לצדקה במשאביו שלו, אלא במשאבים המיועדים לעני.
נוסיף עוד נקודה- בפסח כל אחד לוקח את הקרבן שלו מבית המקדש ויושב לבד. אחרי החורבן נהיה שבר, וחרבו הבתים, אבל עכשיו יש הזדמנות לצדקה. הא לחמא עניא. זה יוביל לכך שנחזור להיות בני חורין. ואז שוב נוכל להיפרד כל אחד לביתו. הגלגל הזה של היפרדות וההתאחדות הוא חיוני כי מי שנשאר כל הזמן בקרבן פסח ולא יוצא מפתח הבית לא נותן צדקה והוא לא שייך אלינו. הלאום נבנה מהמצב הדו-מימדי הבסיסי של ההיפרדות והמצב התלת-מימדי של קישוריות חדשה.
