אבל האם באמת אפשר להחיל את זה פה?

הרי פה אין עיסוק בתחביר אלא בקריטריונים בדבר תקופת הגזירה או זהות הגוזר.

ביתר פירוט,

אם אני מבין נכון השימוש בהשוואה בין מסרים בתורת האינפורמציה עובד כך:

השולח מעביר מסר מספר פעמים, המסרים המועברים משובשים לא פעם בגלל בעיות כאלה ואחרות. על מנת להבין כשורה את המסר המקורי, מקבל המסר משווה את כל המסרים שהוא קיבל, אות אחרי אות. כאשר הוא נתקל במקום בו אין זהות בין כל המסרים, הוא מכריע על פי הרוב, מתוך ההנחה שלרוב לא נופל שיבוש, ודאי לא אותו שיבוש באופן עקבי.

איך טכניקה זו יכולה לשמש את הפוסק ששואל מה עליו לעשות?

אציע תיאור חלופי של העבודה בניתוח האותות: זו לא השוואה בין ערימה של מסרים ומציאת יוצא הדופן וחשיפת טעות או כוונת מכוון. אחרי שיש לך את האלפבית בו אתה יודע שמתמשים, וכן כמה מילות קוד בסיסיות (המכונות cradle – עריסה), ניתן לבנות את המסר או לפחות להתחיל בתהליך של שחזור הקוד.

הנקודה העקרונית היא שאין שימוש בתכני המסרים – זה לא משנה אם מדובר בהוראות הפיקוד העליון לחילות השדה או מכתב אהבה או הגיגיו של ויטגנשטיין בשוחות של מלחמת העולם הראשונה. הטכניקה שמתחמת בין המסרים איננה עוסקת בתוכן אלא בדברים כמו התחביר הבסיסי, האותיות בהן עושים שימוש, בקידוד. זהו מיקוד בסינטקס ולא ברובד הסמנטי או היותר גבוה ממנו.

אחרי שעושים תיחום כזה אפשר להתחיל להפיק את המסר ולעיין בו. אבל המסר לא יכול לשמש אותי כדי לחשוף את עצמו, הוא לא חלק מן הקוד. מסר רומנטי יכול להיות מקודד מתמטית. מסר מתמטי יכול להיות מקודד בתמונה יפה.

השימוש במינוח תורת האינפורמציה מצביע על הצורך לעבוד מחוץ למסגרת של התכנים כי זו איננה בנויה להיות השלשלת של הפעולה מדור לדור אלא הפעולה עצמה. והפעולה (של קיום המצווה או של ההכרעה ההלכתית) באה בקבוצות שהיחס הפנימי ביניהם יותר סביר\רלוונטי

מעקב אחרי כלל אצל ויטגנשטיין זה מרתק – ואולי קשור אבל לא לרישא של המשנה, בה הויכוח הוא “למה זה דומה יותר” אם כבר אז למה שמציע ר’ יהושע – התיחום. אבל אז זה לא המעקב אחר בכלל אלא מעין גרסת מטה-כלל של זה. אולי. אבל אז זה לא ברוח העיון הויטגנשטייני.

מעקב אחר כלל הוא נושא שביסודו מאתגר גם את המעקב אחר כלל “מוכר ופעיל” ולא רק במקרים “קשים” של בעית זיהוי והכרעה

הסוגיה העיקרית שהעסיקה אותי היא,
האם אנחנו אכן משחזרים את גזרת חז”ל
תוך ניסיון להבין מה הנחה אותם,
ועל פי הגיון זה לקבוע, מה מן הסתם,
הייתה הגזירה שלהם
(בהנחה שהנסיבות ודרכי הניתוח הלוגי לא השתנו),
או שאנחנו מחפשים מה הנכון וההגיוני לעשות כעת.

אם נעבוד על פי הצעתו של דוד ונתייחס לדרכי הלימוד כשלוש טכנולוגיות להבנת דרכי הגזירות,
הרי שהטובה מכולם היא המסורת של ר’ אליעזר (בעולם אוטופי, ללא סכנה של שיבוש)

הוויכוח יהיה האם הלוגיקה (דרך 1) או הטכניקה (דרך 2) יהיו במקום השני.
מהמשנה בידיים ומדברי הרב שבתי עולה
שהטכניקה (דרך 2, זו של ר’ יהושע) טובה יותר מכולם
שכן היא מאפשרת לשחזר גם לאחר שכחה את הגזירה.
כוחה הוא בהיותה “שוברת שוויון” אף בוויכוח סברתי
שכן היא נתפסת כטכנולוגיה אובייקטיבית והאנליזה שלה חפה מהטיות .
האם היא באמת כזו?

האם ניתן להקיש מגזירה מסוימת לגזירה אחרת רק בשל היותה משתייכת לאותו חתך כרונולוגי?

האם בגלל שאתמול אכלתי פשטידה בצהריים ואני ידוע כחובב פשטידות,
זה מחייב שגם מחר בצהריים אבחר בפשטידה?
ואולי יהיה לי נימוק אחר שלא יהיה ידוע לכותב קורותיי בעוד X שנים?

אני חושב שזה מפספס את העיקרון – שאינו כאמור שיחזור
אלא הכרעה במצב בו הדמיון ההדדי וניתוח של תכנים איננו מספיק כדי להגיע להכרעה.

כל עוד העיסוק הוא באיך משחזרים, ומה עושים בלי הניתוח של הכלי עצמו –
אנחנו בבעיה הדומה לרישא של המשנה –
שימוש בכלי ניתוח שנראים מבטיחים אבל משאירים אותנו במעגל סגור בתוך עצמו

יש לי קושי בהפרדה בין שיטה הראשונה – היגיון מסוים
לשנייה – שייכות לקבוצות
מה הקושי?

כשמישהו מחלק ומפריד משהו לפי קבוצות,
הכרחי שהוא מצא איזושהי הגיון בדבר שאומר
שאם הדבר שייך לקבוצה מסוימת אפשר ללמוד משהו מזה.
כלומר, הנחת יסוד של כל הפרדה בקבוצות שאתה מבין משהו מהדבר ומדמה אם משהו אחר.

לגבי הדבר הדומה,  הוא הדבר שאומר שאנו מדברים על שני מינים של סוג אחד,
יש שתי אפשרויות:
א – להגיד שגם הגוזר ראה, בין אם הוא היה מודע לזה או לא,
את הדבר הדומה בין מה שהוא גזר לדברים אחרים ואז בסופו של דבר,
החלוקה לקבוצות היא גם סוג של היגיון – לכל הפחות היגיון חלקי של הגוזר.

ב – להגיד שלא אכפת לנו מההיגיון של הגוזר.
כלומר, אפשר להניח שהוא לא ראה שום דבר דומה ואנחנו שמוציאים את זה.

האם תוכל להפנות למאר המציג את התפיסה הזו של הלמידה העמוקה?

השימוש ב”סימן חיצוני” הוא הימנעות לגמרי מתוכן כיון שתוכן הוא מתעתע ולא הוא שנמסר מדור לדור אלא הפעולה [כך מסביר גם הרב שבתי]. מה שיש לנו היא הפעולה ואליה אנחנו יוצקים את התוכן אבל לא הוא שמכריע לנו כיצד להתקדם לפעולה הבאה או לפעולה הלא מוכרעת. לפחות לא כפעולת הבנה ראשונית.

פעולת ההכרעה הראשונית היא מציאת התיחום – ולשם כך יש צורך בסמנים השיטחיים כפי שהגדרת אותם. לאחר מכן כשיש כלל פעולה ניתן ליצוק אל הפעולה הגזורה תוכן רעיוני. ייתכן בהחלט שזה איננו תואם את התוכן של הפעולות האחרות (המופרדות בזמן או במקום או בהיררכיה של הפסיקה) – אבל זה כבר לא משנה. אנחנו לא מנסים לשחזר בדייקנות היסטורית את המצב הסוציואקונומי בא”י בשיבת ציון של יהדות בבל לעומת הנחלת הארץ של עולי מצרים והדינים הנגזרים מכך של תרומות ומעשרות.

אגב,כולנו מכירים גישה כזו או לפחות את החשיבות של הכרת הריאליה של הסוגיות המדוברות. אך כמנגנון פסיקה, הרב שבתי טוען שזו לא הגישה ההלכתית. מציאת הריאליה מסייעת לדברים מסויימים אך איננה מכריעה עבור המצב הלא מוכרע של עמון ומואב. שם נלך על מציאת מעגלים רלוונטיים – ואלה לא נהיים רלוונטיים באמצעות תוכן (כי זו דוגמא מובהקת למצב בו התוכן מוביל למצב של החמור של בורידן).

תוכן וגדר רעיוני יכול לקשר בין תחומים כה רחוקים שלא נחשוב לקשר ביניהם הלכה למעשה. אם נרחיב  את הגישה הזו – אזי היישום של דמיון כלשהו מגיע כשכבר יש לנו מסגרת רלוונטית (ואת הרלוונטיות הרב שבתי הצרין במונחים של סטטיסטיקה ותורת האינפורמציה שעוקפת את מושגי התוכן הרעיוני)

על איזה בסיס יש לנו להצדיק את השימוש הזה?

התשובה לכאורה היא להגיד שאם המציאות שלנו אומרת שיש כמה דברים דומים,
אנו יכולים לקחת מאותה מציאות כדי לשחזר את השכחה שלנו.
אם כן, זה באמת הצדקה? מה ההבדל בין זה לבין לקחת קריטריון אחר שבה מציות?

נכון מאד!
טוב שיש לנו נציג נאמן של אריסטו,
שלימד אותנו שהעבודה האמיתית של ההבנה והמחקר היא עבודת המיון ,
ואין הבדל עמוק בין המיון לבין מציאת הרעיון האמיתי שמאחורי הדברים,
ה”צורה” שלהם, כמתבקש משיטתו המשלבת חומר וצורה בכל שלב ובכל רמה (היילומורפיזם)

הרעיון של תיחום כדבר נפרד מההבדלים בתכנים הינו באמת מודרני יותר.

אבל אני חושב שהכלי אותו הרב שבתי מבקש להפעיל כאן הוא נמצא גם שלב מעבר להתפתחות זו.
כיון שבתורת האינפורמציה לא עוסקים בתכנים כלל וכלל אלא רק בתחביר,
בסיכויים של מציאת צירופי אותיות בהינתן אלפבית מסויים וכן הלאה likelihoods.
בשיטת עבודה כזו ההבדל בין תיחם לבין תוכן מתבקש מעצמו

^

אציע תיאור חלופי של העבודה בניתוח האותות: זו לא השוואה בין ערימה של מסרים ומציאת יוצא הדופן וחשיפת טעות או כוונת מכוון. אחרי שיש לך את האלפבית בו אתה יודע שמתמשים, וכן כמה מילות קוד בסיסיות (המכונות cradlee – עריסה), ניתן לבנות את המסר או לפחות להתחיל בתהליך של שחזור הקוד.

הנקודה העקרונית היא שאין שימוש בתכני המסרים – זה לא משנה אם מדובר בהוראות הפיקוד העליון לחילות השדה או מכתב אהבה או הגיגיו של ויטגנשטיין בשוחות של מלחמת העולם הראשונה. הטכניקה שמתחמת בין המסרים איננה עוסקת בתוכן אלא בדברים כמו התחביר הבסיסי, האותיות בהן עושים שימוש, בקידוד. זהו מיקוד בסינטקס ולא ברובד הסמנטי או היותר גבוה ממנו.

אחרי שעושים תיחום כזה אפשר להתחיל להפיק את המסר ולעיין בו. אבל המסר לא יכול לשמש אותי כדי לחשוף את עצמו, הוא לא חלק מן הקוד. מסר רומנטי יכול להיות מקודד מתמטית. מסר מתמטי יכול להיות מקודד בתמונה יפה.

השימוש במינוח תורת האינפורמציה מצביע על הצורך לעבוד מחוץ למסגרת של התכנים כי זו איננה בנויה להיות השלשלת של הפעולה מדור לדור אלא הפעולה עצמה. והפעולה (של קיום המצווה או של ההכרעה ההלכתית) באה בקבוצות שהיחס הפנימי ביניהם יותר סביר\רלוונטי

לשאלתך יונתן,

אין כאן מסר שיצא ממוען בדרך לנמען ועליו להתמודד עם רעשי רקע.
ישנה כאן גזירה שחלק ממנה צונזר בעקבות שכחה של דורות. כעת מתקיים דיון.