אולי לא הבנתי בדיוק, אבל הרושם שלי היה שאוריה חושב שהערך הפילוסופי העצמי של הקדמות ושל גופניות הא-ל הוא שווה לפי אריסטו. הרמב"ם כותב במפורש שזה לא המצב, ושבניגוד לגשמות – שהוכחה באופן מופתי, הקדמות לא נהנית ממעמד כזה חזק בפילוסופיה ושגם אריסטו מודע לכך.
a. בהקשר זה, אגב, לא נכון לדבר על היות ה' "משהו שאנחנו לא מבינים" כאופציה שנדחית ע"י הרמב"ם. ה"מורה" מבוסס על הנסיון להגדיר את המושגים במדוייק ביחס לאלוקות. העולם שבו חי הרמב"ם מכיר באפשרות שאנחנו לא מסוגלים להבין משהו בדרך החיוב, אבל גם שלילת תארים היא דרגה של הבנה.

אינני חושב שהרמב"ם חושב שהערך לפי אריסטו בסוגיית הקדמות ובסוגיית הגוף שווה. אבל עדיין, אריסטו התייחס במלוא הרצינות לדבריו על השמיים ולא פקפק בהם. ולא רק אריסטו, זו הייתה השיטה המקובלת במשך כ 2000 שנה. למעשה, גם הרמב"ם התייחס אליהם ברצינות, כי הביא אותם בהלכות יסודי התורה. אבל הרמב"ם, בניגוד לאריסטו, העז לפקפק ביכולת הידיעה שלנו, ולקבוע גבול ברור בין הארץ (אותה אנו מבינים) לבין השמיים (אותם איננו מבינים). אני לא מכיר אצל אריסטו קביעה כזו, ולא בכדי: אריסטו העדיף לדעת כל מה שניתן לדעת, גם אם רק על פי רמזים קלים (זה הקטע שהרמב"ם מצטט מאריסטו). יש פה שיטה שמעדיפה תמיד לדעת על פני לא לדעת, כי מה התועלת בלומר שאיננו יודעים? ניקח דוגמא מימינו, שאני מקווה שהיא נכונה למרות הבנתי הקלושה באסטרונומיה: האסטרונומיה מנסה על פי רמזים מסויימים לומר דברים רחוקים מאוד – כמו למשל שהיה מפץ גדול, טענה שהיתה מבוססת בתחילתה בעיקר על העובדה שיש קרינה שווה ובלתי מוסברת מכל הכיוונים. למרות הבנתי הקלושה באסטרונומיה, ניתן לשאול האם הרמז הזה של קרינה בלתי מוסברת מחייב דווקא קיום מפץ גדול לפני מליארדי שנים? המדע שואף לדעת, גם ברמזים קלים. זו השיטה שלו, וזו השיטה של אריסטו: תמיד עדיף לדעת מאשר לומר שאיננו יודעים ולכן לא נחקור.

עדיין הרמב"ם דוחה את האופציה שאנו לא מבינים כלום ביחס לקב"ה. אשאל זאת אחרת: האם היום אנחנו יכולים לקבוע בוודאות שאין לקב"ה גוף? הרי ההוכחה של הרמב"ם היא בלתי תקפה עבורנו. נראה לי שבהתאם לכלי ההוכחה והמדע שבידינו, למשל לפי התפיסה של קאנט, איננו יכולים לומר על הקב"ה דבר כי הוא מעבר לשכלנו. ממילא איננו מסוגלים כלל לעסוק בשאלת גופו. כל הוכחה שכלית על הקב"ה, גם אם רק במובן השלילי, היא יומרנית מעצם טבעה, של בן אנוש שקובע בשכלו משהו על דבר שהוא מעבר לו ללא השוואה כלל.
בנוגע לסעיף b – השאלה היא האם שיטת אריסטו הופרכה בעקבות ממצאים כלשהם או מסיבות אחרות. אם מדובר בדבר ודאי, שהוא בלתי ניתן לערעור, איך ממצאים חדשים מסוגלים לערערו? למשל: אם ריק לא יכול להתקיים, איך ממצא כלשהו יכול לקבוע שיש ריק – הרי הוא לא יכול להתקיים! בכך עוסקת ההרצאה השנייה