כבר ידעת כי בשנה הראשונה של שמטה ובשניה
וברביעית ובחמישית מפרישין מעשר ראשון
ואחר כך מעשר שני וזה הוא סדר השנים,
ובשנה השלישית והששית שנה הכתוב בהן וחייב להפריש מעשר עני במקום מעשר שני,
אבל השנה השביעית הרי היא שמטה ואין בה חיוב מעשרות.
וידוע שאין השמטה נוהגת אלא בארץ ישראל,
וגם בסוריה מדבריהם כמו שבארה התוספתא בתחלת כלים
וכמו שנתבאר במסכת שביעית, אבל בחוצה לארץ לא.
וחובה להפריש התרומות והמעשרות בחוצה לארץ
מן הארצות השכנות לארץ ישראל דוקא והן מצרים ועמון ומואב ובבל,
וכל זה מדרבנן כמו שנתבאר בכמה מקומות בתוספתא.
בשנים שמפרישין בני ארץ ישראל מעשר שני
מפרישין גם בני חוצה לארץ מעשר שני
פודין אותו ומעלין את דמיו לירושלם כמו שנתבאר במקומו.
ובשנים שמפרישין בהן בני ארץ ישראל מעשר עני
מפרישין גם הם מעשר עני.
ובשנת השמטה שאין מפרישין בה בני ארץ ישראל מעשר
כיון שהיא הפקר התקינו כבר הנביאים
שיפרישו בבבל וכיוצא בה מארץ שנער מעשר שני.
והזקנים והם שהיו אחרי עזרא
כבר התקינו במצרים ושאר ארץ מצרים מעשר עני בשביעית,
ונפלה מחלוקת בארץ עמון ומואב והן ערי סיחון ועוג
אי זה המעשר להפריש בשנת השמטה.
וזה שר’ אלעזר מחמיר מפני שמעשר שני קדש ומעשר עני חול.
ולמידות ר’ אלעזר מן המעשר והתרומה
רוצה לומר שהמעשר הזה שהזהיר עליו ואיים על אי הפרשתו הוא קדש כמו התרומה.
ואמרו השיב ר’ טרפון ולא אמר כלום אין כוונתו אלא שהוא השיב תשובותיו הקודמות.
וכבר אז פרש ר’ אליעזר מבית המדרש בגלל וכוח שאירע בינו לבין החכמים כפי שהזכרנו בחמישי דכלים.
