סמיוטיקה היינה תורת הסימנים, החוקרת את כל תחומי התרבות האנושית כמערכות — או ליתר דיוק רשתות — של סימנים: צורות ייצוג בדידות. לכל מערכת כזאת יש דינמיקה פנימית שקובעת את המשמעות של כל אחד מהסימנים שבתוכה, בנפרד ובצירוף. המרחב הסמנטי של כל סימן נקבע בראש ובראשונה על ידי יחסי הגומלין בינו לבין הסימנים האחרים במערכת — תבניות השוני והדמיון ביניהם.
זהו ציר אחד של המשמעות שנקראת בלשון הסמיוטיקה 'ערך'. אבל יש גם ציר אחר של המשמעות הנקראת 'סימון', שמתייחס בין היתר ליחסים בין הסימנים שנמצאים בתוך מערכת סמיוטית מסוימת לבין דברים שנמצאים מחוצה לה. פעולה של תרגום, למשל, הינה חיבור בין הסימנים של שפה אחת לשפה אחרת. כמו כן פעולה של פרשנות על תמונה או צילום היא חיבור בין שפה מילולית ל"שפה" של דמויות חזיתיות. אפילו התייחסות מילולית לחפץ מסוים היא פעולה של חיבור בין שתי מערכות של צורות: השפה והעולם הפיזי. ככל שאנחנו שמים לב לשכיחות של פעולות כאלו בחיים שלנו, אנו מבינים עד היכן המשמעות אינה גלומה בתוך צורת הסימן, אלא מתהווה רק בחיבור בין סימנים שונים, ובדרך כלל במעבר ממערכת סימון אחת למערכת סימון אחרת. במילים של הסמיוטיקן והסופר האיטלקי אומברטו אקו, "ביסודו של דבר אין סימנים, אלא רק פונקציות של סימון."
מודל זה שופך אור חדש על היחס בין תחומי ידע או תרבות שונים. לדוגמה, המשפט והמוסר משמשים כשני שפות שונות, כל אחת מאופיינת על ידי אוצר מילים ודינמיקה פנימית משלה. מעשה מסוים יכול להיות מתואר בשפה של החוק או בשפה של המוסר, ולא תמיד הערך בשפה האחת יתאם את הערך בשפה השנית — אנו מכירים היטב בתופעה של מעשים שהם מוסריים אבל בלתי-חוקיים (מרי אזרחי) או אנשים שמנצלים כל פרצה שבחוק כדי אפשר התנהגות בלתי-מוסרית.
