א. תנו רבנן: כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה, נגמר הדין – אי אתה רשאי לבצוע
רבי שמעון בן מנסיא אומר: שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. שנאמר +משלי יז+ פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, קודם שנתגלע הריב – אתה יכול לנטשו, משנתגלע הריב – אי אתה יכול לנטשו.
ב. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר +תהלים י’+ בצע ברך נאץ ה’, אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר +דברים א’+ כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר +מלאכי ב’+ תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון.
ג. רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: +זכריה ח’+ אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט – אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר: זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר +שמואל ב’ ח’+ ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט – אין צדקה, וצדקה – אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה – הוי אומר: זה ביצוע.
הגמ’ מסכמת:
“אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה. – איני? והא רב הונא תלמידיה דרב הוה, כי הוה אתו לקמיה דרב הונא, אמר להו: אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. – מאי מצוה נמי דקאמר רבי יהושע בן קרחה – מצוה למימרא להו: אי דינא בעיתו, אי פשרה בעיתו. – היינו תנא קמא! – איכא בינייהו מצוה. רבי יהושע בן קרחה סבר: מצוה, תנא קמא סבר: רשות. – היינו דרבי שמעון בן מנסיא! – איכא בינייהו משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו”.
והנה יש להבין דברי רבי אליעזר – האם ישנה מחלוקת עקרונית בין משה רבנו לאהרון הכהן.
אם יש מקום לפשרה, או שמא יקוב הדין את ההר בכל מקרה.
אלא שאז קשה, מדוע הביא רבי אליעזר הסובר שאסור לבצוע, ושכן היא מידתו של משה, מיד אח”כ, “אבל אהרון” דבר שהוא לכאורה נגד דעתו.
אך נראה שאין כאן מחלוקת על הצורך בפשרה, בפישור ובהשכנת שלום, וכן מצינו במדרש משלי (בובר) פרשה יד ד”ה [לד] צדקה תרומם:
” דכתיב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (תהלים קו כג), אמרו לו למשה הגיע הרגע שאתה נפטר בו מן העולם, אמר להם לישראל בני מחלו לי על כל צער שצערתי אתכם, אמרו לו רבינו מחול לך, והם אמרו לו רבינו מחול לנו על כל כעס וכעס שכעסנוך, אמר להם בני מחול לכם, באו ואמרו לו הגיע חצי רגע שאתה נפטר מן העולם, נטל שתי ידיו והניחן על לבו, והיה בוכה ואומר ודאי שתי ידי שקבלו התורה מן הגבורה הן נופלות בקבר, באו ואמרו לו הגיע סוף הרגע שאתה נפטר מן העולם, באותה שעה צווח צוחה גדולה לפני הקב”ה, ואמר רבון העולמים אם אתה נוטל ממני נשמתי בעולם הזה, שמא תחזירה לי לעתיד לבא, א”ל הקב”ה כשם שהיית ראש על כלם בעולם הזה, כך אתה עתיד להיות ראש על כלם לעתיד לבא, וכל כך למה בשביל שעשה צדקה עם ישראל, שנאמר ויתא ראשי עם צדקת ה’ עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג כא) אמר ר’ נחמי’ מה עשה, שלמדן תורה דינין וצדקה. תורה מנין שנאמר זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים (מלאכי ג כב). דינין מנין דכתיב ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים (דברים ד ה). צדקה מנין שנאמר צדק צדק תרדוף (שם /דברים/ טז כ), לפיכך משבח שלמה את ישראל בצדקה, שנאמר צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, שכל חסד וחסד שהרשעים גמורים עושין חטאת היא להם:” לגבי משה.
אלא שלדעת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, בית הדין תפקידו לדון בלבד ולהגיע לאמת הצרופה.
אמנם טוב וישר הוא להשכין שלום כאהרון (ומשה) אך מחוץ לבית הדין.
לעומתו סובר רבי שמעון בן מנסיא – כי תפקיד בית הדין כפול הוא, לדון לאמיתת הדין, אך גם להגיע לפשרה ושלום.
אולם בזה הוא מודה לרבי אליעזר, אין בית הדין עוסק בפשרה בתוך בית הדין, אך שולח הוא וממליץ על פשרה מחוץ לבית הדין. “צאו”, אומר ביה”ד לצדדים קודם שאנו נידון, תנסו להגיע לידי פשרה ושלום ביניכם, בלא להזדקק להכרעתנו, ורק כשלא תגיעו לכך, יפסוק בית הדין, ועפ”י הדין בלבד. (ויעויין מרגליות הים שם אות כ’ – כעין דברינו אלו).
ואילו ר’ יהושע בן קרחה סובר כי בית הדין תפקידו להביא שלום בעולם. דבר זה יתכן הן בדין הן בפשרה.
הדין מביא שלום לעולם, כאשר הזוכה מקבל את המגיע לו ו”המפסיד” מרוויח שניצל מגזל (כדברי רבי, אף שאינו אומר זאת לשיטת ר’ יהושע בן קרחה).
והפשרה, ודאי שמביאה לשלום כיון שכל אחד מרגיש שקיבל דבר מה מטענותיו ולא נדחה לגמרי.
וכך הוא בסמ”ע חו”מ סימן י”ב ס”ק ט’:
“ויודע להיכן הדין נוטה, ואין בזה משום מטעה את חברו כי נוח לחברו שיוותר מה לבעל דינו, כדי שיתווך השלום ביניהם”.
ונראה שזו כוונת הרא”ש בתשובה כלל קז סימן ו:
”וכן יש דינין בגמרא דאמרינן שודא דדייני; בפ’ הכותב (פ”ה:): ההוא דאמר נכסי לטוביה, אתו תרי טוביה. וכן יש (שם /כתובות/ צד) שני שטרות היוצאים ביום אחד, כדאמר שמואל שודא דדייני; ופרש”י, שיעשה הדיין לפי אומד דעתו; [היינו כשאין הדין יכול להתברר בראיות ובעדים]. ור”ת ור”ח יפו כח הדיין לעשות בדין זה כל מה שירצה לעשות, בלא טעם אומד הדעת. והכי נמי איתא בירושלמי: לאיזה שירצו ב”ד =בית דין= מחליטין לו, ובלבד שיהיה בית דין מומחה; והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב: אמת ומשפט שלום וכו’, כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה, כדי לתת שלום בעולם”.
וכן נראה מדין שתי ספינות כששתיהן ריקות או טעונות אחת עוברת ומעלה שכר לשניה.
ואילו באחת טעונה ואחת ריקה הטעונה עוברת בלי לשלם כלום לשניה ,מכאן שהפשרה היא גם כן הדין.
