בנוהג שבעולם, המשוררים והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל,
את כל פנותיהם היפות ביחוד הכוללות זרם רב וטל־חיים מרובה,
הם יודעים גם להציג לראוה את הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף.
אבל לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים,
איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב
ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות,
שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאד, דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז,
כי אם עם החכמה המדיקת. כאן תחל עבודת הרופאים, החסכנים, המודדים, השופטים, וכל החכמים המעשיים.
למעלה מזה.
הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה־זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז,
את הדרת נעם ד' אחד אלקיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות,
ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח ונאוף, חמם ושוד, ותמלא רוח אלקים להושיע ולגדור ברום שיח קודש.
השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת, גידי־החיים הדקים,
שמהם ישורגו מזרקי־הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה.
המצות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך־הזמן על־ידי קיומם ותלמודם,
הרגלם וחבתם, יצא הנעם הפנימי החבוי בהם,
וזרם־החיים האלקי הטהור יגרש בעזו את חשכת עבודת אלילים מבלי תוכל עוד קום,
ואיך העזיבה האטית המזלזלת במעשים, בענפים ודיוקים. מפתחת דרך של הרס,
מאבדת את הכלים שבם יקלט הרוח העליון, וממילא יצר לב האדם,
הדמיון המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים, הוא הולך ועולה מאליו, –
דבר זה לא נתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה.
אמנם נתן לנבואתו של משה, אותה הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה,
שרק היא יכולה לראות עזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד.
אבל לא קם כמוהו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים".
והוצרכה עבודת הכללים להמסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים. וחכם עדיף מנביא,
מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים
ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים,
עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם.
"הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".
במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים והנבואה נסתלקה,
ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יראו החוצה.
על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע,
"אשפוך את רוחי על כל בשר", אז שנאת הפרטים תתגבר,
"חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו",
עד אשר לא כפרי־בוסר כי אם כבכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם,
וזו תכיר בכללה את גדל פעולת החכמה ובענות צדק תקרא:
"חכם עדיף מנביא", "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף,
גם ד' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה".
ונשמתו של משה תשוב להופיע בעולם.
[הרב קוק, אורות, זרעונים, ב']
מורה נבוכים, חלק ב, פרק ל"ו
