התפלה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים.
גלי הנשמה שלנו הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת
שאין המציאות המוגבלת יכולה לתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה,
שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו.
אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה להתגלם בקרבנו הננו באים ומתפללים.
שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלם בתכלית השלמות,
ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות, ודעתנו מתמלאת נחת,
ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות,
שגם פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות.
(הרב קוק, עולת ראיה “עניני תפילה”, פסקה ו)
