פעולת תפילת כל אדם על עצמו היא נערכת כפי הערך שתפעול התפילה עליו,
על הטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל המבוקש.
והכרח המבוקש שמעוררו לתפילה הוא תמיד מכוון ע”פ החכמה העליונה,
להוציא אל הפועל אותו הרגש שהמתפלל צריך להשלמתו האמתית.
אמנם התפילה על חבירו צריכה שתוכר כפי הערך של יחש המתפלל אל מי שמתפללים עבורו,
כי כל נברא יש לו ערך יחש ידוע אל כלל המציאות. והיחש היותר קרוב הוא בני אדם זה לזה,
וזרע ישראל זל”ז באופן יותר נשגב ומוכן בפועל.
ע”כ אין פעולת התפילה של זולתו בא מצד ערך הזולת כ”א מצד הערך הנמצא במתפלל עצמו,
כמו שהנצרך לרחמים נמצא מצד המתפלל, א”כ אין שייך להזכיר שמו של הנצרך.
ובהיות זה הדעת נכון ומקובל להשכיל את יסוד תפילת הזולת,
שהיא חלק מחלקי המוסר הנחוץ,
ולהבין תכונת הדבר מבלי השתבש בתוצאות משובשות שאפשר להיות נדון מפרטי התפילה ותועלתה,
היא [נכבדת] שתהי’ עצם התפילה שלמה ופועלת במילוי תנאיה המשלימים את דעת אלהים האמתית.
(הרב קוק, עין אי”ה, ברכות חלק א’ פסקה קכה)
