בדרך זו דרך גם הגאון ר' חנוך הינך אייגש מווילנא בספרו "מרחשת", שכתב שם בסי' כ"ט לחדש, שחלב הבא מבהמה שנטרפה ע"י אחד ממיני הטריפות האסורות מחמת שסופן להינקב או להחסר, מותר.
ויסוד חידושו הוא, שעיקר הטריפות שנאמרו למשה מסיני אינן אלא הטריפות שכבר נולדו בבהמה, שכבר ניקבו או חסרו כדין וכשיעור, ועל אלו קאי הלאו "ובשר בשדה טריפה", אבל מה שעדיין לא נעשה בו הנקב או החסרון ונאסר מ"מ ע"ש סופו, משום שסופו לינקב או ליחסר, הוא מטעם דאמרינן במשנתינו אלו טריפות (חולין מ"ב, א): זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, והיינו אף שעדיין לא נולדו בה הטריפות שנאמרו למשה מסיני, מ"מ כיון שסופן להוולד בה הרי זו אין כמוה חי' ואסורין מקרא "זאת החיה תאכלו", שאינה חיה לא תאכלו, וזו ג"כ "שאינה חיה", שהרי סופה להינקב או ליחסר ולא תהי' חי'.
ולפי"ז הבהמות שכבר נולדו בהם סימני טריפות הרי הן אסורות בלאו "ובשר בשדה טריפה", אבל אלו הטריפות שנאסרו מחמת שסופן להינקב או ליחסר אינן אסורות אלא מכוח עשה "זאת החיה", דהוי לאו הבא מכלל עשה, ולשיטת הרב המגיד במאכלות אסורות פ"ב ה"ג, שכל היוצא מן הטמא טמא לא נאמר אלא באיסורי לאוין, אבל לא באיסורי עשה, א"כ החלב של בהמה, שאסורה לא מצד לאו של טריפות, אלא מצד איסור "שאינה חיה", שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה – מותר.
והכל הולך וחוזר ליסוד הסברא שהניח בעל "דגול מרבבה" הנ"ל, שיש שני מיני איסור בטריפות: אחד, מצד איסור טריפה הנאמר בתורה או נמסר הלכה למשה מסיני. ואחד, מצד אינה חיה, הנדרש מקרא "וזאת החיה אשר תאכלו", חיה אכול וכו', כמבואר בחולין, שם.
ונפקא מינה בין שני מיני איסור אלה, הוא לענין שיעור י"ב חודש, שבטריפה לא מהני שיעור י"ב חודש ובאיסור אינה חיה מהני שיעור י"ב חודש. ולדעת בעל "מרחשת" נפקא מינה גם לענין החלב, שבטריפה גם החלב אסור, מטעם היוצא מן הטמא, ובאיסור אינה חיה החלב מותר.
