היחס בין דת למוסר | מקורות

טוליטולה, שאלת: הא דאמור רבנן בפר*ק המניח את הכד: מאה פנדי בפנדא למחיה;

ואפילו למאן דאמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום דאיכא פסידא, עביד;

ולרב נחמן דאמר: אפילו במקום דליכא פסידא.

יש בכלל זה, שיוכל לטעון שקר, להוציא דין לאמתו, כי ההיא דפ*רק חזקת, דלחיש לרב נחמן

ואמר ליה: אין, שטרא זייפא הוא, ומיהו, שטרא מעליא הוה לי וארכס,

ואמינא: אנקוט בידי מיהא כל דהו: והימניה רב נחמן משום מיגו.

ואף על גב דאסיקנא דלית הלכתא כותיה /דרב נחמן/ בזוזי, הא קיימא לן כותיה בארעא, ובזוזי נמי היה נאמן, אי עמד בשקרו.

על כן שואל אני, אם מותר לטעון שקר לאפוקי זוזי, כי היכי דשרי ליה למימחי חבריה, אף על גב דעבר על: לא יוסיף, פן יוסיף.

תשובה:

חס ליה לזרעיה דאברה*ם דלימ*א שיקרא, ואפילו במקום פסידא,

דכתיב: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב.

וגדולה מזו אמרו בפרק שבועת העדות, שאפילו באומר אמת,

אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו, אסרו,

וכדאמרינן התם: מנין לשלשה שהפקידו אצל אחד, וכפר בהן, מנין שלא יהא אחד תובע, ושנים מעידים?

ת"ל =תלמוד לומר= מדבר שקר תרחק;

וזה ודאי אמת, כמו שמעידין אלו שהממון הופקד בידו בפניהם,

ואפי*לו הכי, כיון שהן אומרין בתורת עדות, אסור.

אלא שכל מקום שיש מיגו, אנו מאמינין שהאמת כמו שטוען, שאלו בא לשקר,

היה לו לטעון טענה אחרת בשקר, שהיה נאמן בה.

וההוא דפרק חזקת הבתים, לא אמרו שיהא מותר לו לעשות ולטעון כן,

אלא כל שטען, מאמינין אותו משום מגו, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה.

ותדע לך, דאי מהתם, נימא דשרי נמי למיעבד שטרא זייפא כי התם, וחס לנו לומר כן,

אלא ודאי שנוי השקר ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז.

שו"ת הרשב"א חלק ג סימן פא