לפי גישה זו, תפקיד הקורא הוא להפעיל טרנספוזיציה לתוך עולם הטקסט שכבר עומד כנתון; הקורא הוא לא גיבור הסיפור. עולם הטקסט הוא עולם המחבר – האינדובידואל הקונקרטי במלואו שהוא גיבור התקופה הרומנטית (לעומת גיבור הרנסנס שהוא רק אדם החושב). קריאה היא מבחן של יכולתו של אדם לחרוג מעצמו ולהיות transposed לתוך מישהו אחר.
לפי גישה זו, תפקיד הקורא הוא לכונן את משמעות הטקסט; הטקסט מציב מערכת נקודות שהקורא יוצר מהם איזושהי קונסטלציה. עכשיו לא רק המחבר מת, אלא גם הטקסט הלך לעולמו. מגמה זאת רווחת בין חוקרי ספרות הצרפתים הפוסט-סטרקטורליסטים – מישל פוקו (במדה מסויימת), ובעיקר ז’ק דרידה. גם אסכולת בקורת-תגובת-הקורא (Reader Response Criticism) קשור למגמה הזאת. יש גם שקושרים פרשנות חסידית וקבלית למגמה הזאת.
לפי גישה זו, הקורא מפרש את הטקסט בתוך מסורת תרבותית. מגמה זאת מנוסחת באופן הכי מפורט ע”י הנס גאורג גדמר. זהו הפתרון לבעיה של המעגל ההרמניוטי: איך הקורא כבר מבין את הטקסט לפני שהוא ניגש אליו? מכיון הוא כבר ירש מסורת שכוללת בתוכה את הטקסט הזה, והמסורת הזאת יוצרת את ההקשר שמאפשרת את פעולת הפרשנות. זאת גירסה משוכללת של העמדה הלותרנית: הטקסט כבר מוצב במערכת תרבותית לפני שנתחיל לקרוא.
כל טקסט הוא רב-משמעי, והפרשנות עומדת על המתח בין הבנה ואי הבנה. כמו כן, קיימות מספר אסכולות בעלות גישות שונות להליך הפרשנות. לפי הגישה הקלאסית, המחבר מקבע את משמעות הטקסט בעת כתיבתו, ולפיכך הקורא תפקידו רק לחשוף את משמעות הטקסט. לפי הגישה הרדיקלית, הטקסט יוצא מרשותו של הכותב ברגע הכתיבה ולפיכך הקורא הוא מכונן משמעות הטקסט. לפי הגישה הדיאלקטית, הקורא תמיד מפרש את הטקסט בתוך מסורת תרבותית, התוחמת מראש את אפשרויות הפרשנות של הטקסט.
