האדם החי יוצר סדר בעולם האנטרופי ע”י אמירה שמעצבת את העולם. במובן זה, האדם הוא “רוח ממללא”. לפיכך, הקריטריון המרכזי בקביעת המוות הוא קודם כל יצירה של סדר, והדיון על קביעת המוות לפי הנשימה שייך רק כאשר היא שארית החיים האחרונה.

חיים הם מערכת שמקיימת את עצמה ושומרת על מצב מסודר, ובכך נוגדת את ההתנהגות הבסיסית ביותר של החומר. המהות של האורגניזם היא המאבק המתמיד בנטייה לשיווי משקל פיסיקלי, שמשמעו מוות. הכוח החיצוני שמאפשר את יצירת הסדר במערכת הוא אינפורציה. (גלומה ב דנ”א), ואפשר להעריך את מצב האינפורמציה במעבר בין כאוס מוחלט לבין רמת הסדר בתוך התא החי.

מוות לפי ההלכה, מוגדר כהפסקה בפעילותה של מערכת פיזיולוגית מרכזית. בהקשר זה, יש חשיבות הלכתית רבה להכרה במצב של “מוות מוחי” כמוות ממשי על מנת לאפשר תרומת איברים.

הנה מקרה שבו הסתמכות על מנגנון פיזיולוגי של נשימה ו/או סרקולציה לקביעת המוות משאיר אותנו פעורי פה אל מול המציאות. איזה מדד הייתם מציעים עבור קביעת המוות במקרה של  “צפרדע העץ”? הסרטון כאן