אני חושבת שדווקא הציונות והישראליות ניסתה (ואולי מנסה עדיין..) להתמודד עם המתח הזה. הציונות כתנועת התחדשות יהודית – ניסתה ליישם את רעיון האוניברסליות והפרטיקוליריות במקביל. ליצור חברת מופת בא”י. שמטרתה להכניס את העם היהודי חזרה להיסטוריה של עם ככל העמים, שיש לו מדינה, כלכלה, צבא וכו’.. עם שיכול לקחת אחריות עם מהלכה של ההיסטוריה האנושית וכל זאת תוך שמירה על צביונו ללא חשש שכל גילוי אוניברסלי = התבוללות. אני חושבת שהציונות הישראלית, ועכשיו אני אבדיל מהציונות היהודית, מנסה לקחת את הרעיון הזה צעד אחד קדימה. האומה שנוצרת פה בארץ ישראל, היא לא רק יהודית, היא גם מוסלמית ונוצרית, והיא כוללת בתוכה צורות שונות של יהדות נצרות ואיסלאם בתוך כל אחת מהדתות\תרבויות. יצירה ייחודית זו, שיש לה גורל משותף, מביאה עימה מרחב חדש להתבוננות ועיצוב בתוך המתח בין אוניברסליות ופרטיקולריות. למה אני מתכוונת? הציונות הישראלית עושה פעולה מקבילה של הכנסת תכנים חדשים ליהדות (אוניברסלי) וחיזוק היהדות והבית היהודי (לא המפלגה.. – פרטיקולריות). היא מראה שדתות שונות יכולות לחיות ביחד (אוניברסליות) אבל שצריך את הגרעין הקשה של העם היהודי כדי לחולל מציאות כזו (פרטיקולריות). בקיצור, אני חושבת שהציונות הישראלית היא המצאה מופלאה. באמת. יש המון כוחות שמנסים לפרק את המתח ולקרוע לאחד הכיוונים (אם כבר הזכרנו את הבית היהודי..) ואני חושבת שצריך לזור קצת לפעם ולהיזכר שכדי לעשות את מה שעשו הציוניים פעם כשהקימו פה את כל העסק, צריך קצת יותר מרעיון יפה. צריך תנועה. מה זו תנועה? קבוצת אנשים, שמקיימת את אותו המתח בינה לבין עצמה באופן אינטנסיבי וכאורח חיים. כזו הייתה התנועה הציונית ובתוכה כראש חץ התקיימה תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית וההסתדרות. מי ייתן ונצליח להיות כאלה גם אנחנו.

תגובות מעניינות ומעוררות מחשבה.

אענה לפי השאלות:
הגדרת המתח – שאלה עתיקת יומין בעולם היהודי ויש לה ביטויים מוחשיים אפילו במדרשי חז”ל, ואני מניח שגם במקרא היא נמצאת. אמנם המתח האמתי בין ההשקפות שמאיר ציין התחיל עם תנועת ההשכלה היהודית באירופה שבאה כהיענות חיובית לאמנציפציה ולתנועת הנאורות. מכאן ואילך, למרות הרצון של המשכילים לרפורמות במבנה היהדות כדי להתאימה לעולם המודרני ההולך ומתפתח, האוניברסליות, קרי יציאה מחומות הקהילה היהודית למרחבי התרבות האירופית, הפכה להיות שם קוד להתבוללות, ובעקבות כך ההימנעות משינויים קיבלה גוון מסתגר שיש בו אפילו טעם של שנאת זרים וגויים מתנשאת.
המתח קיים עד היום והוא חוצה את החברה בסוגיות היסוד של משמעות היותה יהודית. גם בעולם הדתי , למשל הרב קוק , נעשה נסיון לעדן אותו בכל הקשור לאמונת ישראל ולטעון שבתוכה מקופלת גם השאיפה להיות מטיבים כלפי כל העולם והבריות,  בפועל עדיין אין כמעט “קריאה אוניברסלית” מספקת של מקורות ישראל בתוך החוגים הממשיכים אותו.

שאלת המוקד – שאלת הייעוד המוזכרת כבר במקרא והרלוונטיות שלה לעולם המערבי הגלובלי בו אנו חיים. שאלה זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים, דילמה זו עמדה בבסיס הוויכוח על “חוק הלאום” האחרון.

מקור אחרון נוסף ומעניין (קצת ארוך אמנם) הוא בתגובה לשיר “דמיין” (Imagine) של ג’ון לנון. מאמר של הפרופ’ והמזרחן זאב מגן המתמודד עם חזונו של השיר:
http://tchelet.org.il/article.php?id=173

אני חושבת שישנו מתח נוסף שצף ועולה מתוך שאלת הייעוד של העם היהודי כעם סגולה. ייעוד זה מה בסיסו ומה מטרתו ? האם הוא מקדם את הסתגרותו של העם היהודי בתוך עצמו כדי ליצור חברת מופת לאנשיו או האם הוא מקדם דווקא פתיחות לעולם כדי ליצור מודל לחיקוי, חברת מופת, לאומות העולם ? מקור שעולה לי ביחס למתח זה הוא: “כדי להסביר את ההבדל בין עם-גורל לגוי-יעוד כדאי הוא הדבר שנעמוד על ניגוד אחר והוא הניגוד בין מחנה לעדה. התורה השתמשה בשני המונחים גם יחד ביחס לישראל. (—) מחנה נוצר מתוך השאיפה להגנה ומתפרנס מרגש הפחד. ועדה נוצרת מתוך געגועים להתגשמות אידיאה מוסרית נהדרה ומתפרנסת מרגש האהבה. במחנה שולט הגורל שלטון בלי-מצרים, ובעדה שולט היעוד. המחנה מהווה שלב בהשתלשלות ההיסטורית של העם וקיום הגוי מזדהה עם מציאותה של העדה. (—) אין המחנה נוצר אלא מתוך הפחד. כשקיום גורלי הכרחי מבעית את בני האדם, אז היחיד תופס את אפיסת-כוחו ומתחבר עם הזולת לשם הגנה והתגברות על השונא. (—) ברם, העדה קובעת ברכה לעצמה במלכות האדם ורוחו הכביר. (—) אין העדה נוצרת בעטיים של גורמים שליליים, בשל פחד-הגורל הרודף אחרי האדם המרגיש את מסכנותו ורפיון-כוחו, – אלא עקב דוחפים חיוביים. בסיס העדה הוא היעוד. עדה זוהי קִבוץ יחידים בעלי עבר אחד, בעלי עתיד כללי, בעלי שאיפות משותפות, בעלי כמיהות זהות לעולם שכולו טוב וכולו נאה, בעלי יעוד יחודי ואחדותי. תחילה של העדה תחובה במסורת-אבות וירושת-עם, בדמדומי השחר שלה, וסופה מושרש בחזון אחרית ימים משותף.” (יוסף דב הלוי סולוביצ’יק, “מחנה ועדה” מתוך “איש האמונה” 1965)