אני חושב שכדי שהמצאה (הנהגתית או הלכתית) תהיה מוצלחת היא חייבת להיות משכנעת.

כפי שכבר אמרנו, הממציא (המנהיג או הפוסק) חייב להיות חדשן ונשמע כאחד.

אין שום דרך אמפירית להוכיח המצאה שכזו ולכן השכנוע הוא חלק מהותי מהדבר בעצמו, אחרת הוא לא יפעל את פעולתו.

בגדול ובקצרה:

נניח שלושה סוגי מטפורות:

1. שגורות, “מתות”, כאלו שאנו כבר כל כך רגילים בהן שאנחנו כלל לא שמים לב שיש כאן מטפורה. לדוג’ “שלדים בארון”.
2. חדשות, כאלו שאין אנו מכירים אך יראו בעלות משמעות לרוב האנשים. לדוג’, “ימים של מתכת” (מתוך שירו החדש של חנן בן ארי).
3. פרועות, רצף מילים שישמע חסר משמעות לאדם הממוצע. לדוג’ “נייר מתוסכל” (אם גם לכם, כמוני, מתחילות לעלות משמעויות מכל רצף מילים, אולי זה אומר משהו ).

בחינה של זמני התגובה של רכיבים מסוימים בפעילות המוחית הקשורים לפיענוח של שפה מראים שהלוקים מתסמונת אספרגר רואים כל מטפורה כפרועה, מן העבר השני, חולי סכיזופרניה רואים גם את הפרועות כחדשות, ואילו האדם הרגיל יגיב אחרת לכל אחת משלוש הקטגוריות.

הטענה היא שהאדם היצירתי (כך הוא מכונה במחקרים שלה) יכול ליצור ולהבין מטפורות חדשות אשר אינן פרועות.

תודה רבה

יונתן, התהליך המחקרי שהצגת דורש כלים מתקדמים ועלויות גבוהות (מכשיר fMRI אם אני מבין נכון). יש דרך לבדוק את זה בכלים פשוטים יותר, גם אם התוצאות תהיינה פחות חד-משמעיות?

יש את המדידות עם eeg. שזה היום בגדר טכנולוגיה ביתית – שם בודקים עיכוב של תגובה בקורטקס לגירוי. המכונה erp event related potential. ככל שהעיכוב גדול יותר אז זמן וקושי העיבוד ולכן המרחק המטפורי

זה רעיון מעניין, אבל אתה מכיר מישהו שמשתמש במטבעות לשון מקוריות בכתבים לקוניים כמו פסקי הלכה? יש לך דוגמה?

אולי צריך למצוא פוסקים שפרסמו גם ספרות הגותית ולבדוק אצלם

הרב עובדיה למשל אופיין בעושר לשוני, אם כי אצלו אפשר שהמקור לזה מבקיאותו האדירה במטבעות לשון חכמים ואולי אינם יצירה אישית. השאלה האם וירטואוזיות ורבאלית מעידה בהכרח על יצירתיות או רק החדשנות העצמית. כלומר האם חייב להיות שמשתמש המטפורה הגה אותה או שמספיק שימוש תכוף ועשיר. זו שאלה לפרופסור פאוסט.  אם התשובה שמספיק שימוש הרב עובדיה יכול להיות ראשון וישנם עוד רבים. החזון איש, למשל. אגב, אצלו יש גם כתבי הגות וליריקה וחדשנות ידועה.

גישותיו של החזון איש; לחשמל בשבת, לסוגית טריפות בדורנו, להגדרת תינוק שנשבה, לא יענו על הקריטריון האמור של חדשנות.  בפסיקות אלו חלק על כל המקובל ועל הרבה מחכמי דורו לעתים גם על חכמי דורות שקדמו לו. אפשר לחפש במשנתו (בעיקר ההגותית) עושר מטפורי ולשוני.

הבעיה היא שאין סגנון אחיד של התנסחות שמאפשר חשיפת פעולה פרשנית ספציפית – שלא לציין יוצאת דופן.

מה שהשאגת אריה עושה בדרך הילוכו בלי להתרגש, מעורר רטט ויראה אצל פוסק אחר. הביטויים הלשוניים לא יאפשרו ללכוד שקרה כאן משהו מיוחד או ליהפך.  מה שמנוסח לראשונה כדבר פשוט אצל החזו”א נחשף כיוצא דופן פרשנית דווקא בגלל הוויכוחים וחוסר ההבנה המרשים של רוב עולם התורה.

אנחנו הרי לא מדברים כאן על מטאפורות של צמדי מילים וסוג הדברים עליהם מתחילים לחקור בשנים האחרונות (בניית וקטורים של מרחקים בין מילים וכאלה).

אנחנו מדברים על גירסה מוכללת של בניית תמונות עולם קונקרטיות ורעיוניות – אופקים א-לה-גאדמר.

אני חושב שלא הובנתי כהלכה, לא ציפיתי שלצד חידוש מרשים תהיה מטאפורה וירטואוזית.

הציפיה שלי מפוסק שידוע באופיו כחדשן ומהפכן שבכתבים שלו (גם אחרים) נמצא עושר לשוני כך שנוכל לבנות דוגמה.

פוסק שמרן (מלקט) = סגנון לשוני שמרני, פוסק חדשן (נביא) = מטאפורות עשירות.

איני חושב שזו צורת המחקר הטובה בעולם לעניינו. אך בהתחשב בנסיבות איני רואה אפיק אחר שאפילו מתקרב למתודולוגיה בנושא.

נדמה לי שהרעיון של אפי הוא מעולה, אבל לעשות את זה בפועל יהיה קשה מאד.  הרי בדרך כלל פוסק לא יתכוון ליצור משהו חדש — לא שהוא לא ירצה להגיד חידוש, אבל הוא ינסה ככל שאפשר לבסס את חידושו במסורת ההלכה.  ליתר דיוק, כמעט תמיד כוונת “חידוש” הוא לא רעיון חדש אלא פירוש חדש — פירוש לטקסט שכבר קיים, ומי שמציע פירוש חדש ינסה ככל שאפשר להראות שהוא פירוש נכון לטקסט שהוא מפרש, שזאת אומרת שהוא באמת לא חדש בכלל, אלא דווקא להפך: זה מה שטקסט “התכויון להגיד” כל הזמן.  בעצם זה דבר שעומד על הסף בין חידוש למסורת, שאולי זה קשור למה שהר’ שבתי אמר על נבואתו של משה רבנו.

לכן יש עניין בחיפוש מקומות שבהם פוסק אומר במפורש שהוא מחדש משהו, אבל רוב מטבעות לשון ייחודיות שפוסקים ממציאים לא יהיו מסומנות ככה במפורש, כך שיהיה די קשה למצוא אותם.

גם לי נראה רעיון מצוין, ואפשרי.  בידוק NLP, של פסקי הלכה וספרים בכלל יהיה מאוד מעניין.  כל נביא והסגנון שלו ואין שתי נביאים בשפה אחת.  הלכה זו היא יסוד מוצק לרעיון של אפי.  מלבד שהוכח בעבר על ידי משה קופל, יהיה מאוד מעניין לראות בהווה את השיטות וסגנון דיבור השונים של הסופרים וספרים בימינו.

הרעיון נשמע בהחלט ככיוון טוב.

השאלה היא באמת מה מחפשים בטקסטים?

מה זו חדשנות לשונית?

הרי, כמו שרולי העיר, במחקר דלעיל הייתה הגדרה מאוד קונקרטית. אם הייתי צריך לחפש מטפורות חדשות בטקסט, הייתי מחפש צירופי מילים שאינם שגורים.

אבל אם לא מדובר ממש על מטפורות, אלא, נאמר, על נתינת משמעות חדשה למושגים ישנים (כמו הדוגמא של בונה אצל החזון אי”ש, אותה הרב הציג בשיעור), אז איך אפשר לחפש דבר כזה? האם אלגוריתמים של NLP ידעו לפענח משמעות ברמה כזאת?

לא הייתי מצפה מNLP למצוא משמעויות כמו זו של החזון איש.  כן הייתי מצפה שימצאו סגנון דיבור. יחס של פועלים לשם עצם וכדומה.

אפשר לחפש גם שימוש בצורה נדירה של ביטויים ואולי זה יאיר על דברי החזון איש. אבל זה נשמע שילוב יותר של מערכות למידה.  

אינני חושב שהדוגמא של החזון איש צריך להפחיד אותנו מלחפש דברים יותר פשוטים שיכולים להיות מאוד משמעותיים.

מה לגבי דוגמאות כגון הפרוזבול, מעשר כספים וכל מיני תקנות נוספות שאין להן בסיס קודם? אולי משם אפשר להתחיל?

יש גם מקומות בהם לרמב”ם אין מקור להסתמך והוא כותב במילים “יראה לי לומר” וכדומה. הבעיה היא שאין הרבה תיעוד סביב החידושים האלו אבל אולי אפשר לחפש שם.