א. קביעת מציאות על פי תחושות בטן, היא יותר גרועה מהשיטה האריסטוטלית שניסתה לקבוע את המציאות על פי הגיון אנושי ללא הכרח בהבאת הוכחות, בניגוד מוחלט להבנת חז”ל.
ראו שו”ת ריב”ש  סימן תמ”ז.

ב. האימרה האידישאית ש”מקושיה לא מתים” ניתנת להרחבה ש “מקושיה לא קובעים מציאות”.

ג. “רוב בהמות לא נולדו טריפות” הוא רוב שנקבע על ידי מדגם עצום ממדים.
למשל: כל הבהמות שחיו למעלה מ 12 חודש, בידוע שלא היו טריפות ביום לידתן, שהרי קיי”ל שטריפה לא חיה.
(בחרתי בשיטה שנקבעה להלכה, אך ברמה העקרונית הטיעון הזה נכון לכל השיטות).

ד. “רוב בהמות החיות לפנינו אינן טריפות”, גם הוא רוב הנובע ממדגמים מרובים, שכן בכל נקודה של זמן בעבר (לפני יותר מ 12 חודש), רוב הבהמות שהיו קיימות אז, המשיכו לחיות עד היום. מוכח שלא היו אז טריפות.

ה. מדגם נוסף הוא מהבהמות שנשחטו ונבדקו, אך הדיון במדגם זה מחייב דיון קצת יותר מורכב.

 

להבנתי, השאלה המרכזית שעמדה בבסיס ההרצאה היא: איך להתייחס לחזקות המופיעות בהלכה, כאשר לכאורה חזקות אלו אינן עומדות במבחן עובדתי. למשל איך להתייחס לחזקה שהבהמה כשרה (ולכן חלבה כשר), כאשר אנו מוצאים בשחיטה שרוב הבהמות טרפות? או למשל מדוע לחשוב שאש לא תעבור דרך ברוחב של 16 אמות – מהו לכאורה הקשר בין הגדרת רשות הרבים לעניין שבת, לכח האש לעבור? התשובה המקובלת מנסה ליישב את המציאות עם החזקה ולטעון שהחזקה אכן תואמת את המציאות. התשובה בהרצאה שונה: החזקה לא מבוססת על בדיקה עובדתית אלא על התפיסה המקובלת ברוב הציבור כמציאות הקיימת. ולכן למשל התפיסה שאש לא תעבור שטח גדול איננה נקבעת לפי ניסויים שנערוך ונקבע כמה אש מסוגלת לעבור, אלא לפי הערכה מקובלת בציבור, והרי הציבור מתייחס לרשות הרבים השבתית כאל שטח גדול. במילים אחרות: ההלכה מעדיפה את הדעה המקובלת על פני הדעה המקצועית יותר, שנלמדת מבדיקות מקצועיות שניתן לערוך, שהן מעין ניסויים (אני מקווה שניסחתי נכון את תוכן ההרצאה). נראה לי שאפשר לתת הסבר חלקי לדברים (שמסכים אתם מצד אחד וחולק מצד אחר). במאות השנים האחרונות התרגלנו להסתכל על העולם דרך העיניים של המדע ולא לסמוך על שיקול הדעת שלנו (שאיננו מדענים). כדי לברר מהי המציאות הפשוטה אנו נעזרים בחוקרים, במכשירים, בידע מקצועי רב שאיננו מצוי אצל רוב ככל האנשים. מצד אחד אנו מקצועיים יותר, אך מצד אחר לאדם המצוי אין אחריות ושיקול דעת – עליו לנהוג לפי כללים שקבעו אחרים (שאמורים להיות מקצועיים). דוגמא פשוטה היא הגבלת המהירות בכביש. במקום לסמוך על שיקול הדעת של הנהג, מומחים קובעים עבורו רף עליון של מהירות נסיעה המתאימה לתנאי הכביש. כאשר מתרחשת תאונה, והנהג נסע בתוך תחומי המהירות המותרת, יהיה קשה למדי להוכיח את אשמתו (אלא אם כן הכביש היה חלק במיוחד והיו תנאי ראות קשים וכדומה). ההלכה לעומת זאת מטילה על האדם כללים, אך מחייבת אותו גם לסמוך על שיקול דעתו. בכך היא ממקסמת את האחריות שלו. אילו לא היו כל כללים, לא היתה כל אחריות (כי לא היתה חובה). אך אילו הכללים היו קובעים רף מוגדר תמיד (מעין רף מקצועי), גם אז אחריות האדם היתה מוגבלת. כדי למקסם את האחריות צריך לתבוע מהאדם לסמוך על דעתו שלו, כל עוד היא סבירה, ולדון האם האדם פעל בתוך תחומי מה שנחשב סביר – וצריך להדגיש: מה שנחשב בציבור כסביר ולא מה שמומחים קובעים. כך נחייב את האדם להפעיל את שיקול דעתו באופן המקסימלי, כך נחייב את האדם המצוי באחריות הגדולה ביותר. כל עוד פעל לפי שיקול דעת המקובל כאחראי, הרי שהוא פטור. כך יש להסביר להבנתי את ההבדל שראינו בין המדליק בתוך שלו והאש עברה דרך רחבה, שהוא פטור, לבין המקרה השונה – המדליק תנור בתוך ביתו ושמר על מידות ההרחקה שקבעו חז”ל – שהוא חייב. ונצטט את הרי”ף שלמדנו בהרצאה: “ואי קשיא לך מאי שנא התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפילו הכי אם הזיק משלם מה שהזיק… כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחברו – נסליק היזקא. וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב”. דהיינו, למרות שחז”ל קבעו רף הרחקה (“רף מהירות”), הרי שהאדם נדרש להפעיל את שיקול דעתו – הרף איננו פוטר את האדם מאחריותו. לעומת זאת כאשר האש עברה דרך רחבה, מאחר והאדם הפעיל את שיקול דעתו באחריות, אין לחייבו. על כן, הטענה בהרצאה שיש לסמוך על הדעה המקובלת יכולה להיות מנומקת באופן זה – הטלת האחריות. עד כאן ההסכמה. אולם ביחס לדיני כשרות נראה לי שהמצב שונה: הקביעות העובדתיות בתחום זה הן של מומחים מקצועיים. לקבוע האם רוב הבהמות כשרות או טרפות – זו כבר שאלה מקצועית בהגדרה שאיננה שייכת לתחום חובת האדם ואחריותו. במילים אחרות, לדעתי צריך להפריד בין הטלת חובה (בה יש לסמוך על האדם כדי למקסם את אחריותו גם אם איש המקצוע יודע טוב ממנו), לבין ניתוח המצב המציאותי (בו יש לסמוך על המומחים).